האמת שעבורי זה לא ממש היה זוהר בהתחלה. עזבתי את העבודה כשכירה, כעו”ס ופקידת סעד לחוק הנוער ב 2005, אחרי הלידה של הילה, הרביעית שלי. החלטתי שאני יוצאת לדרך עצמאית וגם היה לי יעד – לבנות קליניקה ובהמשך מרכז טיפולים.

בחמש השנים הראשונות, דישדשתי. שכרתי קליניקה ב ‘מקום קסום’ של שרית אונגר בפרדס חנה. היו לי טיפולים לסירוגין. טיפול בשבוע, שני טיפולים בשבוע… מדי פעם העברתי קורס, או סדנא. והאמת – זה היה לי בסה”כ ממש נוח. גידלתי את הילדים במקביל ואביב, האהוב שלי, פרנס את הבית.

הוא עבד אז כמפיק ראשי בערוץ הבידור הישראלי. ולי היה בבית רכב שבע מקומות, חדש מהניילונים – מהעבודה שלו. לא באמת היה לי צורך לעבוד יותר מדי… וגם כשכבר עבדתי המחיר שגביתי עבור הטיפולים היה נמוך. כך היה מקובל בכל הסביבה שלי.

“ככה זה בפרדס חנה כרכור. כולם מטפלים ולא משלמים כאן למטפלים את מה שמגיע להם”. בשלב הזה לא הייתי צריכה לדאוג לפרנסת המשפחה ולא היה לי מושג שבאיזשהו שלב זה ישתנה….

ב 2010, אביב, האהוב שלי, החליט לצאת לדרך חדשה – להיות עצמאי. כמו שזה נהוג בזוגיות שלנו, מאד רציתי לתמוך בו, והבטחתי שאני אעלה את הקליניקה שלי, כך שאוכל לתמוך בו בדרך ולעזור בפרנסת המשפחה. עשיתי חישוב והבנתי שעשרה לקוחות בשבוע – והוא יכול להרגיש חופשי לצאת לדרכו.

ואז התחילה הדרך המורכבת. ממציאות שבה הפרנסה פשוט נמצאת שם, עברתי למציאות שבה אני צריכה להביא אותה. הייתי צריכה להבין איך אני מבקשת מאנשים להגיע אלי לטיפול. הייתי בתחילת הדרך ולא מוכרת ומי שכן הכיר אותי, לא באמת ידע מה אני עושה.

כלכלית, הבנתי שאני זקוקה לשתי משמרות – כדי לקבל בכל אחת חמישה מטופלים. עדיין, הטיפול בילדים היה באחריותי, כך שיכולתי לבחור רק בקרים. בחרתי בשישי וברביעי.

בעלת הקליניקה ששכרתי (במקום קסום לצערי זה כבר לא היה רלוונטי, שרית התרחבה למחוזות אחרים) אמרה לי שאין לי מה לקחת ישר שתי משמרות, שאנסה קודם את מזלי עם משמרת אחת, כי יש אצלה הרבה בנות שמשכירות משמרת, אבל יש להן רק מטופל או שניים כמו לי, וסביר להניח שגם אני לא כל כך מהר אמלא את המשמרת.

אחרים אמרו לי שטיפול זוגי (שזה מה שבחרתי לשים בחלון הראווה שלי, כדי לנסות למלא את הקליניקה) בכלל אי אפשר בבוקר. שישי זה בסדר, אבל רביעי ?אין מצב שיגיעו אלי זוגות… .

התייאשתי, רגש שלא ממש הכרתי לפני כן, אני חייבת לציין, מטפס לי מהבטן לגרון ומחניק אותי… הבנתי שאין לי ברירה – אני חייבת לצאת מאזור הנוחות שלי, לעשות דברים חדשים, להעז… היה לי ממש חשוב לתמוך באהוב שלי, ואם הוא מבקש לצאת לדרך חדשה – אני חייבת לעשות הכל כדי לעזור לו.

ולצד הזאת היה הפחד – ומה אם אכשל? ואיך יגיבו האנשים? הם בכלל יבינו מה אני מציעה להם? איך אני מעלה את התשלום, על משהו שהוא בכלל שליחות שלי? ואיך בכלל אני עושה את זה פרקטית?

גם המשפחה חשבה שאנחנו משוגעים, שאביב צריך להישאר במקום הזה, כשכיר שמפרנס אותנו בכבוד. הרי יש לנו 4 ילדים, איך אנחנו מרשים לעצמנו לקחת כזה סיכון? מה שרק הגביר את הלחץ…

זה לקח 4 חודשים לא פשוטים של עליות ומורדות, של יאוש ובכי ושל התלהבות לחילופין עד שהקליניקה התמלאה. שתי משמרות של חמישה טיפולים. והאהוב? הוא עזב את ערוץ הבידור, יצא למחוזות חדשים והמריא בדרך שלו…

הקליניקה שלי ידעה עליות ומורדות גם בהמשך, אבל אני כבר יודעת את הריקוד הזה של גדילה והצטמצמות (אני אוהבת לקרוא לזה תנועת האקורדיון) כבר לא מסתובבת עם החששות שזה רק במקרה ועוד רגע – כולם יפסיקו טיפולים ואני אשאר בלי פרנסה.

לקח לי מעל לשנתיים להאמין, שזה כך. שהכל בסדר. להפסיק להקשיב לקולות מבחוץ. לזכור שזוגות מגיעים גם בעשר ואחת עשרה וגם בשתיים בצהריים, כשהם באמת רוצים להביא את הקשר למקום שיאפשר לשניהם לחיות באושר ביחד.

לפני שנתיים, אחרי שכבר כמעט עשור עשיתי את זה בשביל הקליניקה שלי וחצי עשור עבור מרכז הטיפולים שלי, הזמנתי מטפלות ללמוד את הריקוד הזה של תנועת האקורדיון, שהן יכולות לשלוט בה ולדייק – לדעת איך למלא את הקליניקה בקלות, על ידי מנגנון טוב, שעובד עבורן. בשנתיים האלו כבר עשרות מטפלות עברו את התכנית והגדילו את הקליניקה שלהן. ממש עכשיו עשר נשים נמצאות בתכנית לטפל בקליניקה שלך ועוברות תהליכים מעוררי השראה. אני מודה יום יום על הזכות להיות במקום הזה. ואני אמשיך לעשות את זה כל עוד אני יכולה, כי לכל מטפלת טובה, מגיע שיהיה יומן מלא ומגיע לה, גם אם היא מפרדס חנה, לקבל תשלום שמכבד אותה.